מבחינת הדמיון, השוני והיתרונות בכל תחום:
דמיון: לאחר סיום ההכשרה של כל מסלול, עם תואר שני ואחרי סיום התמחות/תקופת הדרכה:

1. ניתן לטפל בכל אדם בתחום ההכשרה הספציפי שקיבלת

2. השימוש בכלים וטכניקות טיפוליות דומה ואף יכול להיות זהה, תיאוריות פסיכולוגיות באות לידי שימוש ב2 התחומים

3. יש אישור והסמכה של משרד הבריאות שמאפשר לטפל בכל אדם בתחום הטיפול הרלוונטי לך

שוני:

1. מסלול הפסיכולוגיה ארוך בהרבה ממסלול העבודה סוציאלית ולוקח לפחות 10 שנים

מסלול פסיכולוגיה מינימלי:

• תואר ראשון 3 שנים

• מבחן מתאם

• תואר שני: שנתיים

• התמחות: 4 שנים בחצי משרה (יש מקרים בהם ניתן לקצר את ההתמחות בעובדה ביותר מחצי משרה, יחד עם זאת, זה עלול להיות קשה ומציף עבור מי שלא מנוסה בטיפול)

• מבחן הסמכה במשרד הבריאות

(לרוב לא ניתן לעשות את הכל ברצף ויש עיכובים מסוימים בין השלבים ועל כן 10 שנים זה המינימום בדר״כ)

מסלול העו״ס, שבו ההכשרה היא יותר מעשית וברוב המקרים, כבר בשנה ראשונה בתואר הראשון מתחילים לעבוד עם אוכלוסיות שזקוקות לטיפול:

• תואר ראשון 3 שנים

• תואר שני שנתיים – אפשרות לטפל במוסדות רלונטיים באופן מלא

• הכשרה נוספת כפסיכותרפיסט – 3 שנים

2.פסיכולוגים קליניים רשאים לערוך מבחנים פסיכודיאגנוסטיים ויכולים לעבוד במסגרות רבות שמצריכות הכשרה פסיכולוגית טיפולית, וממוקדים יותר בפרט ובעבודה איתו עו״ס קליניים צפויים להכיר יותר את מעני התמיכה שיש בקהילה ולעבוד עם הפרט תוך הסתכלות ומחשבה על מענים נוספים שיכולים לסייע, בנוסף, הם יכולים לערוך אבחונים סוציאליים ולקבל החלטות גורליות שאינם בסמכותם של הפסיכולוגים, ושקשורות לרווחה סוציאלית של ילדים ומשפחות (הוצאת ילדים מהבית, אפוטרופסות וכדומה)

בנוסף, לאור הקושי להתקבל למסלול הפסיכולוגיה וההכשרה המעמיקה והארוכה של הפסיכולוגים, אצל גורמים מסוימים נחשב המסלול יוקרתי יותר, אך עו״ס בהרבה מקרים מייצרים הרבה יותר השפעה פרקטית בקהילה, מה שבמובן מסוים הופך אותם להיות הרבה יותר משפיעים ומשמעותיים

שאלות ספציפיות:

ש: האם ה״יוקרה״ הזו משנה משהו?

זה ממש ממש תלוי בך ובמוטיבציות והערכים שלך, במידה והצורך שלך הוא להיות יותר מעורבת ומושפעת בקהילה – נראה שעו״ס היא תחום יותר רלוונטי, לעומת זאת, אם חשוב לך להיות פסיכולוגית מומחית ולעסוק באופן מעמיק ואבחוני בפרט, כמו גם להרגיש את תחושת ההצלחה בלימודים המעמיקים ובצליחת המסלול המאתגר – זו גם מוטיבציה לא פחות ראויה.

ש: השאלה אם אתה חושב שיש הבדל בסוף בין פסיכותרפיסט שהוא עו״ס או פסיכותרפיסט שהוא פסיכולוג מבחינת ביקוש, ואיכות טיפול

ת: פסיכותרפיסט זו הכשרה נפרדת, אותה יכולים לרכוש כל מי שחפץ בכך, לרוב זה מסלול של שנתיים או שלוש נוספות שמסייעות בהעמקה ורכישת כלים בתחום הספציפי הנלמד.

מבחינת ביקוש:

לתפיסתי, אין הרבה הבנה בציבור לגבי ההבדל בין עו״ס קליני לבין פסיכולוג/ית קליני/ת, ויש מוסדות או תפקידים שמחייבים הכשרה מסויימת, לפעמים דוקא הביקוש לעו״ס יכול להיות גדול יותר לאור כמות המוסדות ואוכלוסיית הרווחה שזקוקה לטיפול.

זה מאוד אינדיבידואלי וגם מושפע מהקשר בין המטפל למטופל ויכולות הטיפול של המטפל, יכולים להיות פסיכולוגים שיכולות האבחון שלהם מעולות אבל יכולולת אמפתיה והטיפול שלהם לא טובות כך שמטופל יחווה חוסר הבנה או הקשבה ובאותה מידה יכולים להיות עו״ס מאוד קשובים שיאפשרו טיפול מיטבי

ועל כן – אין בעיניי אמירה גורפת על איכות הטיפול בין פסיכולוג/ית לעו״ס קליני

ש: ותכלס מי שרוצה בסוף לטפל, מה היתרון בלעשות את המסלול של פסיכולוג קליני/אחר ?

ת: על פניו – יוקרה, תפקידים מסוימים בהם נדרשת הכשרה פסיכולוגית ורצון בלמידה ארוכה ומעמיקה (שבפועל גם ניתן לעשות כעו״ס בכל שלב לאחר השלמת התואר השני)

ש: באיזה שלב פסיכולוג תעסוקתי יכל לפתוח קליניקה ?
לאחר תואר שני

ש:מאיפה הוא מביא מטופלים?
לא בטוח אם ההגדרה מביא מטופלים היא מדוייקת, לרוב עבודה במכונים, מוסדות או ארגונים מאפשרים טיפול או ייעוץ תעסוקתי, ובהמשך מפה לאוזן או בפרסום מאמרים וכתבות

ש: האם העבודות ההתחלתיות של פסיכולוגים ועו"סים הם באותם המוסדות (איפה שלומדים ועושים התמחות) ומטפלים באותם המקרים והמטופלים ?

ת: יכולה להיות חפיפה מסוימת, אבל לרוב ההכשרות בתחילת הדרך שונות ולו לאור העובדה שעו״סים רשאים לטפל לאחר תואר שני ופסיכולוגים זקוקים להתמחות מעשית עם הדרכה

בשורה התחתונה:
הבחירה צריכה להיות אינדיבידואלית ולפי צורך ומוטיבציה אישיים, כאשר לכל מסלול את היתרונות והחסרונות שלו.
ובסופו של יום, על מנת לפתוח קליניקה עצמאית ולטפל באנשים – שני המסלולים יאפשרו זאת

בהצלחה!